הכלל קובע, שכאשר נהג נפגע בתאונת דרכים בזמן שנהג ברכב ללא ביטוח חובה, הוא לא יהיה זכאי לפיצויים. לכלל זה קיים חריג הקובע כי לנהג הנפגע מגיע פיצוי חרף הוראת החוק ששוללת זכאות ממי שנהג ללא ביטוח. אם כך, נשאלת השאלה, באילו מצבים נהג שנעדר כיסוי ביטוחי כן יהיה זכאי לפיצויים? על כך במאמר הבא.
סעיף 7(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע, כי נהג שנפגע בזמן שנהג ללא ביטוח חובה יהיה זכאי לפיצויים עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; והשני חוסר ידיעה לגבי אי-קיומו של ביטוח. חוסר הידיעה מחייב הוכחת חוסר ידיעה בפועל על כך שהרכב לא היה מבוטח ("לא ידע"); ובנוסף לכך יסוד אובייקטיבי לפיו "לא היה סביר שידע" כי לרכב אין ביטוח.
וזה לשון החוק:
"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".
שאלת אי-הידיעה נלמדת בין היתר מהיחסים בין המשתמש ברכב לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, שבגינם נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי.
בפסיקת בית המשפט העליון ניתן לראות מקרים בהם הוכרה סבירות אי-הידיעה על היעדר קיומו של ביטוח, כגון במקרים של ידידות אמיצה או במקרה של קיום יחסי עובד מעביד. באותם מקרים נקבע כי אין לצפות מהמשתמש לפשפש ולבדוק קיומו של ביטוח. עם זאת הודגש כי מערכות יחסים אלו אינן חלוטות וייתכנו מקרים בהם חרף קיומם של יחסים מיוחדים – לא יצא הנפגע ידי חובה אם לא בירר לגבי הכיסוי הביטוחי עובר לשימושו ברכב.
קריטריון נוסף אשר יכול להצביע על אי ידיעת הנפגע בדבר העדר הכיסוי הביטוחי הוא תדירות השימוש ברכב על ידי בעל הרכב. כך במקרה מסויים נקבע כי שימוש תדיר של בעל הרכב עשוי היה לנטוע במחשבתו הסובייקטיבית של הנהג הנפגע כי הרכב מבוטח. בנסיבות אלו גם לא ניתן להניח כי היה על הנהג הנפגע לחשוד שבעל הרכב משתמש ברכב ללא ביטוח. תחת הנחה נורמטיבית שבעל הרכב לא יעשה שימוש ברכב בניגוד לחוק, הנהג הנפגע יכול לסבור כי הרכב מבוטח כדין.
דוגמא נוספת היא סיטואציה בה בן זוג ביקש מבת זוגו לנהוג במקומו מאחר ולא רצה לנהוג בגילופין. בית המשפט קבע כי העובדה שבעל הרכב "גילה אחריות" מצדו ולא רצה לנהוג בהיותו שתוי, שידרה מסר כי הוא אדם נורמטיבי שאינו רוצה לעבור על החוק ולנהוג תחת השפעת אלכוהול. התנהגות זו לפיה בן או בת הזוג ששותה במפגש חברתי מוסר את מפתחות הרכב לבן הזוג האחר כדי לנהוג, גם היא כשלעצמה סיטואציה שגרתית ומעידה על התנהלות במישור הנורמטיבי. במצב דברים זה, בת זוגו יכלה לסבור כי הרכב מבוטח, ובמישור האובייקטיבי – סברתה של בת הזוג כי הרכב מבוטח על פי חוק הינה סבירה.
אם כן, על אף שהחוק קובע כי נהג שאינו מבוטח בביטוח חובה לא יהיה זכאי לפיצויים, ניתן לראות כי בהתקיים החריג לפיו הנהג הנפגע נהג ברכבו של אחר בהיתר בעודו סבור שהרכב מבוטח, הנהג הנפגע עדיין יהיה זכאי לפיצויים.
כאמור, כל מקרה יבחן לפי הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה כאשר נטל ההוכחה להתקיימותו של החריג מוטל על כתפי הטוען לו.
